אני זוכרת שבתור ילדה שמנמנה חנות הבגדים האהובה עליי הייתה הארון של אמא שלי, שם הכל עלה עליי והתאים, לגוף, לא לגיל... אבל הייתי עושה  שילובים ומנסה להתאים את הבגדים שיראו הכי קרוב ודומה ל״צעקה האחרונה״, אז הייתי בטוחה שהצלחתי, בדיעבד התמונות מראות אחרת... ממש אחרת... 

בתור ילדה קניתי בחנויות של מבוגרות, ובתור מבוגרת הייתי מגרדת פריט פה פריט שם כדי לקנות משהו חדש לחג. 
בשלב מסויים הבנתי שאין לי מה לנסות להיות אופנתית, האופנה פשוט לא מיועדת לבחורות כמוני,אז הייתי הולכת לחנויות תופסת חצאית מיני קטנטנה וצועקת למוכרת מרחוק "יש לך את זה ב46?" ואז צוחקת מהמבט המבוהל של המוכרת ויוצאת מהחנות.

ואז טסתי לחו"ל וגיליתי ששם יש אופנה, לכולן, וקניתי כאילו אין מחר, ונפתחה לי צ'אקרה, הכל אפשרי, הכל לביש, הכל מתאים, הכל יפה מצאתי אופנה במידה שלי, יכלתי לבחור ולהתאים, ואפילו נתקלתי לראשונה בחיי בשניה שבה החלטתי לוותר על בגד שעולה עליי... זה כמעט לא קרה לפני, אם זה עולה- לוקחים. 

את קולקציית הקפסולה הזאת עשיתי כי אני רוצה שתהיה אופנה למידות גדולות, ולא בגדים במידות גדולות. 
כי אני מאמינה שאופנה היא לכולן ולכולם ואין שום סיבה לעצור אותה במידה 42. 

אני יודעת ומאמינה שבגד יכול לשפר את המצב-רוח והחלום שלי הוא להדביק לכל אחת ואחת מכן חיוך מאוזן לאוזן כשהיא תלבש בגד בעיצובי.